הסיפור שאינו נגמר

אחת הלקוחות שלי היא עיתונאית במקצועה.
אישה עם אהבה ענקית לספרים ולמילה הכתובה.
ארבעת הקירות של חדר העבודה שלה חבויים מאחורי כונניות ומדפים עמוסי ספרים:
רומנים, מדע בדיוני וספרי הרפתקאות. ספרי שירה, אוטוביוגרפיות וספרי עיון.
ספרות מקצועית, מגזינים וכתבי עת.
ויש שם גם אנציקלופדיה, יפיפייה. משהו מפעם, שהביאה מבית הוריה.
עשרים ושניים הכרכים, היקרים כל כך לליבה, זרוקים האחד על השני בערמה אחת גדולה.
רוב המדפים קבלו "בטן" רצינית, ונדמה שעוד רגע יקרסו.
אי אפשר להתעלם מן העובדה שאין לה מספיק מקום
להכיל את כמות הספרים העצומה הזו.
אנחנו מבינות שנדרשת פה עבודת מיון רצינית
אבל זה לא כזה פשוט

למה?
כי הלקוחה שלי
כמו הרבה אנשים שאני מכירה
is in a relationship עם הספרים שלה
היא מחזיקה בדעה מוצקה שספרים זה לא משהו שמוסרים
ומשוכנעת, שלתת ספר שמישהו נתן לך במתנה (ובטח כשמדובר בסופר בכבודו ובעצמו)
זה מעליב.
היא מפחדת שאם תיתן ספר מסוים היא אולי תתחרט
ואין לה ספק שיבוא היום בו היא תזכה לקרוא את כל אותם שלושים הספרים, שקנתה אז במבצע, ולא פתחה מעולם.

הלקוחה שלי לא לבד בסיפור הזה.
יש משהו בספרים, גם עבור מי שקריאה היא לא תחביב עיקרי שלו, שגורם לנו
להמשיך ולהחזיק בהם, זמן רב לאחר שסיימנו לקרוא אותם.
אם חושבים על המהות של ספר, אז מדובר בלהעביר לנו חוויה מסוימת.
ללמד אותנו משהו, לספר לנו סיפור.
כשאנחנו מסיימים לקרוא בו, הספר סיים את תפקידו.
מה שקראנו, החוויה שעברנו, נשארת איתנו ומופנמת בתוכנו.
ספר שממלא את ייעודו, ראוי שימשיך לאדם הבא שזקוק לו:
להתפלא, להתנתק, לעוף למחוזות רחוקים.
לקבל השראה, להחכים, ללמוד משהו חדש על העולם, ועל עצמו.

רובנו באמת מאמינים שנשוב לקרוא בספר טוב שזה עתה סיימנו,
אבל בפועל, זה קורה מעט מאוד.
אנחנו קונים ספרים מתוך כוונה אמיתית לקרוא אותם
אבל בסופו של דבר, לא מגיעים לקרוא חצי מהם.
חלק מאיתנו רוכשים ספרים, רק כדי שישבו על המדף, וישמשו עדי אופי עבורנו.
הכותרת שלהם מספרת לכל מי שנכנס אלינו הביתה
עד כמה אנחנו הרפתקנים, רציניים ורחבי אופקים.
בסופו של דבר, הספריות שלנו מתפקעות מספרים, שלא מקבלים את הכבוד שמגיע להם. 

אני פה לרשותכם, כמו תמיד,
לייעץ, ללוות וללמד אתכם את רזי הסידור שעושה טוב ב –