כשמארי קונדו פגשה את אלפרד אדלר

מאה וארבע-עשרה שנים מפרידות ביניהם, בין מארי קונדו ואלפרד אדלר.
הוא – (היה) פסיכיאטר אוסטרי, פסיכולוג, חבר ב"חברה הפסיכואנליטית הווינאית" היוקרתית, וחוקר חיים חברתיים. היא – יועצת יפנית לסידור הבית, סופרת, מחזיקה בתואר "אחת מהאנשים המשפיעים בעולם", וחוקרת חיים של חפצים.

אלפרד אדלר היה פה הרבה לפני מארי קונדו, אבל לשניהם מטרה אחת – לעשות טוב בעולם. לאפשר לאנשים למצוא את משמעות חייהם.
לעשות את זה בטוב, בחמלה ובצניעות.

לשמחתי הרבה הייתה לי הזכות ללמוד ולעבוד על-פי תפיסת עולמם והשיטות שפיתחו.
לחבר הכול יחד.
לכן אני קוראת למה שאני עושה Tidying Therapy – ריפוי בסידור.
"אולי זה לא טוב", הזהירה אותי חברה טובה. "אנשים ייבהלו מהטייטל. אנשים רוצים לסדר יפה את הבית, שיהיה להם נעים להזמין אורחים. הם לא באו לטיפול פסיכולוגי".
כן, זה נכון.
אבל לא לגמרי.
כי בתהליך של סידור מתפתח דיאלוג. שלנו עם החפץ, שלנו עם עצמנו. 

"בשביל מה קניתי אותך? בשביל מה אני מחזיק בך?"
לפעמים החפץ מספר למי שבא אליי הביתה 

שאני בחור אינטליגנט ורחב אופקים (לא סתם אני שומר 800 ספרים, חצי מהם לא קראתי); 

ולפעמים, למרות ההסבה המקצועית שעשיתי ממשפטנית למורה ליוגה, אני עדיין שומרת בארון עשר חליפות מחויטות, סתם כי אני עדיין מאמינה (בטעות), שעורכת דין הוא מקצוע נחשב יותר. 

לקוחה שמתקשה להיפרד מסוודר ישן דומה למטופל שמתקשה למצוא עבודה –
שניהם מתרפקים, עדיין, על תקופת הרווקות נטולת הדאגות.
לפעמים לקוח שאוגר חפצים דומה למטופלת שרבה עם חמותה.
שניהם צריכים (אולי) להרגיש שליטה. 

השאלה היא: מה יושב מתחת?
והתשובה?
מגיעה בסופו של תהליך חקירה.

אלפרד אדלר אמר שהכול יכול להיות אחרת. זה עניין של בחירה.
מיון יסודי של חפצים בבית מחייב בחירה ברורה – מה נשאר ומה הולך
זוהי בחירה חשובה.
כי היא בחירה שלנו. בנו.

אני זוכרת את הרגע הזה. מה שמכנים "”AHA moment ("רגע של הארה").

זו הייתה שעת לילה מאוחרת (ואני בכלל טיפוס של בוקר, כן?). שכבתי במיטה וקראתי את הספר של מארי קונדו, "סוד הקסם היפני". כבר הייתי באמצע תהליך הסידור בבית, ולא יכולתי להפסיק לקרוא. כל מה שקונדו כתבה נראה לי פשוט הגיוני:

• הפילוסופיה
• השיטה
• הפרקטיות

מצאתי את עצמי מניחה את הספר והולכת לחדר העבודה. הדלקתי את המחשב, יצרתי קובץ חדש וקראתי לו: "עקרונות בסידור הבית לפי שיטת KonMariTMפנימי". 

רן, בן-זוגי היקר, קרא לי מחדר השינה ושאל מה קפץ עליי פתאום, ומאיפה הערנות הזו בשתיים-עשרה בלילה. עניתי לו שאם ארצה מתישהו, להסביר למישהו, איך לסדר את הבית נכון, כדאי שאהיה מוכנה.
כי חשוב להעביר את הידע הזה כמו שצריך.
"סליחה שאני שואל", אמר רן בעדינות, "איזה ידע יש לך להעביר, ולמי בדיוק?…את מטפלת אדלריאנית, את מאמנת אישית. עכשיו תתחילי גם לסדר בתים?”

ואז זה הכה בי:

כן. בדיוק! (הוא מבחינתו, היה מבסוט שסוף סוף אחרי כמה שנות זוגיות הוא יצא צודק).
שבריר של שנייה. זה מה שהייתי צריכה כדי להחליט. ידעתי מה אני רוצה לעשות.
הכול התחבר. ולא היה ספק בלבי. לא הייתי זקוקה להסברים או לרציונליזציות. עמודות "בעד ונגד" הושלכו הצדה. עכשיו, כשאני חושבת על זה, זו הרגשה מעט מפחידה…

מארי קונדו קוראת להרגשה הזו “Spark Joy”. אלפרד אדלר, אם היה בחיים, היה קורא לזה מימוש התנאי לשייכות.
הגילוי הזה, המרגש כל-כך, לא הגיע מיד. זו הבנה שהפציעה והבשילה בתהליך המיון והסדר.
הסדר בבית סידר את החיים שלי. והוביל אותי ליצור מקצוע חדש.
ככה זה עובד…

אז נכון, אלפרד אדלר ומארי קונדו מעולם לא הכירו, או נפגשו.
עד היום 

מאחלת שנה טובה, שנה של בחירות ובשורות טובות!

שלכם
דנה