חבל, זה עלה הרבה כסף

לפני כמה שנים, ביקרנו אמא שלי, אחותי ואני בפריז

והחלטנו לפרגן לעצמנו מופע מחול מודרני

שעלה המון, אבל המון כסף.

הקפדנו לעשות שנ"צ, התלבשנו יפה, ונכנסנו בהתרגשות 

ל – Palais Garnier, בית האופרה המרשים והיפייפה של העיר.

האורות כבו, והמופע החל.

בלשון המעטה, זו הייתה אחת ההופעות הגרועות שראינו בחיים.

במשך דקות ארוכות, שהרגישו כמו נצח

לא הבנו מה קורה על הבמה.

ורגע לאחר שנדלקו האורות והכרוז הכריז על יציאה להפסקה

אנחנו כבר היינו ברחוב, עם קרפ שוקולד מנחם ביד. 

לשלושתנו היה ברור, שבזה הסתיים החלק האמנותי של הערב.

כשסיפרתי על החוויה שלנו לחברה, היא הייתה נורא מופתעת.

"את רוצה להגיד לי שלא נשארתן עד הסוף?" היא שאלה

"כן", עניתי.

"אבל זה עלה המון כסף, לא?" היא ניסתה להבין. 

"כן", אישרתי". 

"אני בחיים לא הייתי מסוגלת לצאת באמצע" היא הודיעה.

"במחיר כזה? ביי הוק וביי קרוק, עד הסוף הייתי נשארת".

התגובה של החברה שלי לא הפתיעה אותי. 

והרבה אנשים שאני מכירה, היו מגיבים בדיוק כך.

ובאותו האופן, הם גם מתנהלים עם החפצים שלהם בבית. 

יש להם מכשירים, בגדים, או ריהוט שהם לא אוהבים,

שהם לא השתמשו בהם שנים 

והם מתים, שמישהו כבר יוציא להם אותם מהבית.

ואבל הם לא עושים את זה.

למה?

כי אותו החפץ עלה להם המון כסף.

לקוחה אחת שייעצתי לה, אמרה לי באחת הפעמים שנפגשנו,

שהיא חלמה בלילה שפרצו לה לבית, וגנבו לה את ההליכון.

אותו הליכון שתקוע לה באמצע הסלון והיא לא סובלת אותו.

כששאלתי אותה איך היא הרגישה כשהתעוררה, היא ענתה:

"פשוט נפלא. חבל שזה היה רק חלום".

התגובה של הלקוחה הזאת, והלך המחשבה שלה, משותפים להרבה אנשים.

היא לא מסוגלת לעשות בעצמה את הצעד

של להוציא מהבית משהו שעלה המון כסף.

כי בשבילה, כשהיא תעשה את זה, היא תחשוב על עצמה שהיא בזבזנית.

וקשה לה לחשוב על זה, שהקנייה שהיא עשתה, הייתה מיותרת

ושבדיעבד, היא עשתה טעות.

טעות שהיא שילמה עליה מחיר יקר.

כשאני פוגשת אנשים שרוצים מאוד להוציא מהבית 

חפץ כזה או אחר, ומה שתוקע אותם הוא עניין העלות, 

אני מציעה להם לשאול את השאלות הבאות:

• האם עצם השארת החפץ בבית מחזירה לי את ההשקעה? [רמז: לא]
• האם שווה לי לשלם מחיר נוסף, על זה שכבר שילמתי [חפץ שתופס מקום, תופס אבק, אין לו תכלית והוא לא משמח בשום צורה שהיא]?
• או במילים אחרות: למה אני מעניש את עצמי? 
• האם אפשר למכור את החפץ הזה ולקבל עליו לפחות חלק מהסכום?
• מה יקרה אם אודה שעשיתי טעות, ואמשיך הלאה?

דבר נוסף שאני ממליצה להם לעשות, לפני שהם נפרדים מחפץ

הוא להודות לו, וגם לעצמם, בקול רם. 

ולהגיד על מה הם מודים: 

להגיד למשל תודה להליכון, שהמטרה שלו הייתה שאעשה ספורט

ואהיה אדם בריא יותר. 

או לומר תודה לצעיף המשי היקר, 

שחשבתי שיחמיא לי וישווה לי לוק אירופאי אלגנטי ועדין

אבל ממש לא מתאים לאישיות שלי.

האנשים האלה, בדיוק כמו הלקוחה שלי עם ההליכון

רוצים שמישהו יעשה בשבילם את העבודה 

[עכשיו כשאני חושבת על זה, זה קצת כמו להיות בקשר זוגי 

לא מוצלח ולחכות שהחבר שלי ייפרד ממני, ולא אני ממנו]. 

אבל, מניסיון, כשאנחנו עושים את זה בעצמנו

ולוקחים אחריות על הפרידה, יש לזה אפקט אחר.

"חבל, זה עלה המון כסף", זה לא סיבה טובה 

להשאיר דברים בבית.

לא לאחסן בארון נעליים לא נוחות

לא ללכת למקומות שלא אוהבים

או להישאר למחצית השנייה של מופע שאמור להיות מדהים

ומסתבר שהוא ממש לא.