השוואה זה טוב, או רע?

אחת הסיבות שסדנאות קונמארי לסידור הבית
שאני מנחה הן אפקטיביות במיוחד,
היא העובדה שיש פה עבודה קבוצתית:
כי ברגע שאנשים עוברים יחד תהליך, 
אז יש סיכוי טוב שהמחויבות שלהם תעלה.
כי שאלה של מישהי אחת היא 
פעמים רבות רלוונטית לאחרות.
וכשמישהי מספרת בקבוצה שהיא תקועה ועוד לא התחילה לסדר
והיא מאוד, אבל מאוד מאוכזבת מעצמה 
אז כל השאר יכולות לנשום לרווחה😊
 
לתהליכים קבוצתיים יש יתרונות רבים 
ועם זאת, יש משהו שכדאי לשים אליו לב
והוא – עניין התחרותיות וההשוואה. 
אני רואה את זה הרבה באותן הסדנאות –  
מיד אחרי השיעור, כשהמשתתפות מקבלות את המשימה
שלהן לאותו השבוע ונדרשות "לקפוץ למים", 
קורים כמה דברים:
יש את אלה שלא יכולות לחכות אפילו רגע
והן מסתערות מיד על הבית ומתחילות במיון. 
יש את אלה שלוקח להן יומיים להתניע
ויש את המשתתפות, שכשהן רואות את התמונות
של "לפני ואחרי" נשלחות בווטסאפ
הן נכנסות ללחץ ומרגישות רע
כי הן "נשארו מאחור". 
 
ואז מה הן עושות? 
ובכן, לחלקן זה נותן מוטיבציה להתחיל [ואם אפשר, אז גם 
"לעקוף בסיבוב" את ההיא שסיימה כבר בגדי חורף]
וחלקן מרגישות מיואשות עוד לפני שהתחילו, 
ופורשות. 
ולמה?
כי הן מרגישות כישלון, לעומת האחרות. 
 
בהגדרה, השוואה זה לא משהו רע:
כשאני רוצה להעריך מצב בריאותי, כשאני נדרשת לנתח נתונים,
וודאי כשאני פועלת בשוק תחרותי 
או מתעמלת בענף ספורט מקצועי:
אני חייבת לדעת איפה אני עומדת, להכיר מלפני ולפנים את 
המתחרים שלי ולהיות עם יד על הדופק. 
הביצועים שלהם הם קנה המידה  
להצלחה או הכישלון שלי. 
ככה זה עובד. 
 
יחד עם זאת, יש מספיק מצבים בחיים
שזה לא חייב להיות כך. 
אנחנו לא חייבים תמיד להתחרות.  
קשה לנו לחשוב על זה, כי החברה שלנו מעודדת ומקדשת 
ביצועים יוצאי דופן וחתירה למצוינות;
שופטת אנשים ללא הרף, "מעלה" ו"מורידה" 
אותם בסולמות דמיוניים ומציבה סטנדרטיים לא אנושיים.
אנחנו מתקשים מאוד לדמיין שנוכל לשרוד בחיים האלה, 
[שלא לדבר על להצליח, ובגדול]
אם נפסיק להשוות את עצמנו לאחרים. 
 
אבל – 
כשאני עסוקה בלהשוות את הביצועים,
המחשבות או הרגשות שלי,
לאלה של אנשים אחרים
אני יוצאת מפוקוס.  
כי אני עסוקה בהם, ולא בי.
לכן מלמדים שחיינים מקצועיים
לא להסתכל לצדדים בזמן השחייה
כי זה מבזבז להם זמן. 
מיכאל ברישניקוב, רקדן הבלט האגדי 
אמר פעם שהאדם היחידי שהוא מתחרה מולו
זה הוא עצמו. שהוא אינו מעוניין לרקוד טוב יותר
מאף אחד אחר. זה לא מה שחשוב לו. 
 
תהליך סידור את הבית, בדומה לשינוי תזונה או 
הכנה לריצת חצי מרתון 
הוא מסע אישי. 
לכל אחת יש החזון הייחודי שלה לגבי הבית שלה: 
איך הוא ייראה, מה הוא יכיל, ומה לא. 
החפצים שאת אוהבת ושממלאים אותך שמחה
שונים מאלה של החברה הכי טובה שלך
והסגנון הנורדי – מינימליסטי – מונוכרומטי של האמא מהגן
הוא לא יותר טוב משלך, חובבת האמנות האקלקטית. 
 
מי שרוצה ליהנות מתהליך אפקטיבי ומשמעותי 
צריכה להיות קשובה לצרכים שלה ושל בני הבית.  
לא של אף אחד אחר. 
להגדיר מטרות, לייצר תוכנית פעולה  
שתפורה למידותיה,
ולהתרכז בעשייה.  
בדיוק [או לפחות כמעט כמו], ברישניקוב. 
 
 
אם גם אתן שואלות את עצמכן:
⚡איך מתחילים?
⚡מה זה אומר לעשות סדר בבית בשיטת קונמארי?
⚡האם האני בנויה לזה?
 
 
אתן מוזמנות לשיחת התייעצות קצרה, ללא עלות.
דנה
052-330-9999
 
 
נ.ב 1 – עדיין לא חברים בקבוצת הווטסאפ? 
הביקוש היה גדול ופתחנו קבוצה נוספת! להצטרפות, לחצו כאן
 

נ.ב 2 – מוזמנים להמשיך ולעקוב אחרי בפייסבוק, לינקדאין ובאינסטגרם 

שומר הסף

כולנו מכירים את זה – אנחנו ממיינים, ומחליטים להיפטר מחפץ מסוים. אבל ברגע האמת, חוזרים בנו ומשאירים אותו בבית. מה קורה לנו שם? מה עוצר אותנו?

קרא עוד »

והילד הזה הוא אני

אחת ההנחות הרווחות של אנשים בנוגע לסידור, היא שמדובר באופי. "או שנולדים עם זה, או שלא". ובכן, ההנחה הזו שגויה. לסדר זו מיומנות, שכל אחד יכול ללמוד, בכל רגע נתון.

קרא עוד »

הסיפור שאינו נגמר

מה יש לנו עם ספרים, שכל כך קשה לנו להיפרד מהם? ומה הם מספרים עלינו? בשביל מה אנחנו ממשיכים לשמור אותם, גם כשסיימנו לקרוא בהם? הנה כמה טיפים טובים למיון

קרא עוד »
דילוג לתוכן