מי אתם בכלל, אתם יודעים?

תהליך סידור הבית מורכב משני שלבים עיקריים: מיון ואחסון.
בעבודת המיון, אחד האתגרים הבלתי מוחשיים (אך מאד מוחשיים)
הוא מסירת החפץ, פריט הלבוש, הרהיט וכו'.

למרות שקיבלנו החלטה, הספק מתחיל לקנן בנו.
מצד אחד, אנחנו יודעים בוודאות שהפריט מיותר בחיינו.
הוא תופס מקום, הוא כבר לא משמח אותנו
וככל הנראה לא היינו יודעים על קיומו
אילולא היינו מפשפשים עמוק בחלק מסוים בבית.
מצד שני… לא קל לנו להיפרד.


בואו ננסה להבין למה ב-ד-י-ו-ק זה כל כך קשה?

כשאני נפרדת ממכשיר המג'ימיקס שקיבלנו לחתונה לפני שבע שנים
למעשה אני נפרדת מהרעיון שאולי מתישהו אהיה בשלנית מעולה.

כשאני מוסרת שקית מלאה של מצעי מיטה איכותיים
(אחרי שהשארתי את הארבעה עליהם אני חורשת)
אני חושבת לעצמי:
"זה עלה מלא כסף, לא חבל?"

כשאני מוסרת את המשחק המעצבן של התינוקת שלי-
זה שדופקים בו עם פטיש על כדורי פלסטיק והם נופלים,
אני חוששת שאולי בזה הרגע מנעתי ממנה לפתח כישורי מוטוריקה גסה
 
הרבה פחדים,  
הרבה "אוליים",
הרבה "חבלים".

כולנו שומרים, אוגרים, מעמיסים ומכבידים על עצמו.
אבל בשביל מה? לאיזה צורך?

הישרדותי.
כדי שנרגיש בטוחים
שנחייה בתחושת אשליה שאנחנו בשליטה
ובעיקר כדי להימנע מכאב ואובדן.

בני אדם הם יותר שונאי סיכון מאשר אוהבי רווח, זה ידוע.
ולכן הסטטוס קוו בדרך כלל מנצח.

במחקר מעניין נשלחו שתי קבוצות לרכוש פיצה:
לקבוצה אחת נאמר שהמחיר הוא 11 דולר ושהיא כוללת 12 תוספות. הורדה של כל תוספת תפחית מהמחיר 50 סנט.
לקבוצה השניה נאמר שמחיר הפיצה הוא 5 דולר, וכל תוספת תעלה להם עוד 50 סנט.
כלכלית – הצעות שוות לחלוטין.
5 דולר לפיצה " בלי כלום", ו – 11 דולר לפיצה עם כל התוספות.

מה הם בחרו בפועל?
הקבוצה הראשונה הפחיתה בממוצע 4.5 תוספות ושילמה קצת יותר מ – 8.7 דולר לפיצה
הקבוצה השניה – הוסיפה בממוצע 3.16 תוספות ושילמה קצת פחות מ – 6.7 דולר לפיצה.
הבחירה של שתי הקבוצות הייתה זהה –
להישאר קרוב לברירת המחדל.

כשאנחנו מוותרים על מסירה של חפצים/פריטים,
זה תמיד מגיע עם מחיר.
כשהבית שלנו עמוס כל כך, כשאנחנו מתקשים למצוא דברים,
כש
אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן ואנרגיה
על תחזוקה של חפצים שרובם מיותרים,
איכות החיים שלנו נפגעת.
אנחנו מותשים, תקועים ופחות שמחים.

לאחת הלקוחות שלי היה ארון עמוס בבגדים.
מספר לא הגיוני של טישרטים, כמעט 350.
בחישוב מהיר ואם ניקח בחשבון שיש לה בארון פריטי לבוש נוספים
היא לא תגיע ללבוש שמינית מהן בשנה הקרובה.

במהלך הסידור, שמתי לב למשהו מוזר.
בעודנו ממיינות יחד את הבגדים,
הלקוחה ערמה לה בשקט ערימה קטנה נפרדת, בצד, שלא אראה.
כששאלתי אותה לפשר העניין, היא קפצה ואמרה:
"לא, אל תגעי באלה. אלה החולצות שאני הכי אוהבת ולובשת כל יום.
שלא ילכו לי לאיבוד אחר כך, כשנחזיר את שאר הבגדים".

וזה בדיוק העניין,
כשאנחנו לא משליכים דברים, סופנו לאבד את מה שאנחנו אוהבים.

פרידה מחפץ, ויהיה זה פריט לבוש, מכשיר חשמלי או ציור של הילד מהגן,
עלולה להיות מאיימת. וזה בסדר. וזה נורמלי.

אגב, המחשבות הללו, שצצות לנו ברגע הפרידה
יש להן חשיבות.
תנו להן מקום, הקשיבו, ואחר כך נסו – להבין ממה בדיוק אתם נפרדים?

אשמח לשמוע מכם סיפור קצר על בגד או פריט שהיה קשה לכם להיפרד ממנו, ומה בכל זאת עזר לכם.

שלכם,
דנה